אודי כגן יצא עם המונולוג המדהים שלו – על ההתמודדות שלו עם פוסט טראומה, בעקבות חומת מגן 2002.
בחן אין סופי, במופע סטנדפ, לא מצחיק, הוא מדבר בחשיפות על שנים של סבל נוראי, שנים של בושה, הסתרה, הכחשה והדחקה, שמובילים לנסיונות אובדניים, להתמכרויות, לפגיעה בתפקוד. הוא מאפשר לאנשים 'נורמטיביים' כמונו שלא מכירים את מאחורי הקלעים של הדכאון, החרדה, הפוסט טראומה, להבין אולי קצת מה בעצם עובר עליהם. זו מחלה שקופה, אין לה מדדים רפואיים, אז קשה להבין.
אחרי מותו של איילון מאובדנות היכתה בי ההכרה שבושה והסתרה הורגים.
אבל התגובה הראשונית של המתמודד זה בושה – אומר אודי כגן 'העדפתי למות מאה פעם מאשר שמשהו יידע מה עובר עלי'. ואז מאמצי על להסתיר. זה מייצר מעגל סגור של בדידות.
בפועל, אי אפשר להתמודד עם הדבר הזה לבד.
התנועה לכיוון ריפוי היא להסכים להיות חלש, להסכים לפתוח, לבקש עזרה, זה נכון גם לגבי המתמודד וגם לגבי המשפחה.
מגיעים אלי כל הזמן בני משפחה של מתמודדים שאחד הקשיים הגדולים שלהם זה הבושה. זה שובר לב, בושה ממה? והאנרגיה המושקעת בהסתרה.
משאלת הלב שלי שאנחנו כחברה לא ניתן לאף מתמודד נפש ולאף בן משפחה את התחושה שהוא אשם במשהו, שיש לו סיבה להסתיר משהו. שנסכים להיות נוכחים, לפתוח את הלב, כי מעבר לטיפול ועזרה מקצועית שהיא חיונית ומהותית, הצורך הבסיסי ביותר של המתמודד ושל בני המשפחה הוא לא להיות לבד. זה נותן לנו תפקיד ויכולת לעזור: להרים טלפון, להביא סיר אוכל, להזמין להליכה בים, לסרט – והעיקר לא להבהל ולא להעלם.
זה משהו שכל אחד מאיתנו יכול לתת.
מזמינה כל מי שעוד לא צפה בסרטון, תפנו 20 ד' ולצפות.
