איך באמת מונעים, מאיפה מתחילים? ואיך עוזרים לאדם עם אובדנות? אז אם צריך לתמצת, אלו כמה דברים שכדאי לעשות.
כאמא, אני מתמקדת בילד.ה, אבל זה נכון לכל אדם אובדני שקרוב אליכם ואתם רוצים לעזור לו:
להמיר פחד לעשייה
הדרך הראשונה לעזור לאדם עם אובדנות היא להמיר את הפחד המשתק מהנושא – לעשיה פרואקטיבית. להקדיש זמן ללמוד את הנושא. יש המון מה לדעת. ההיחשפות למידע אחרי מותו של איילון היא כשלעצמה שברה את לבבי. איך לא ידעתי את זה קודם…
אובדנות זה מפחיד, אבל בהקשר הזה המרת הפחד לעשייה כוללת שני אספקטים:
לא לפחד ללמוד את הנושא
עצם הלימוד לא הופך את הילד שלנו לאובדני, זה הופך אותנו ליודעים יותר איך לעזור מה לעשות, להמיר את הבהלה המשתקת – מה קרה פה? הילד שלי עם מחשבות אובדניות? זה באמת או שהוא אומר סתם כדי למשוך תשומת לב…
כשאנחנו נתקלנו במחשבות האובדניות של איילון בגיל 13 לראשונה, ההנחיה הייתה לקחת אותו לטיפול. בהתחלה פסיכולוגי ואחר כך פסיכיאטרי.
חשבנו שאנחנו בסדר גמור, מטפלים בילד (לוקחים אותו לטיפול=מטפלים).
לא ידענו שגם אנחנו צריכים ללמוד את הנושא; שהטיפול לא יכול להיות רק על ידי בעלי מקצוע גם אנחנו צריכים לדעת על התופעה, על אפשרויות הטיפול, על התפקיד שלנו.
– יש הרבה גופים תומכים שאליהם אפשר לפנות ולקבל עזרה מסוגים שונים.
החל מעזרה ראשונה כמו ער"ן, וחדרי מיון פסיכאטרים שיש כמעט בכל בי"ח (אני בכלל לא ידעתי על קיומם) דרך גופים וארגונים (לרבות האתר הזה, ובמיוחד "למידה מאנשי מקצוע") שמלמדים את המשפחה איך להתנהל במצבים שגלי הצונאמי פתאום מתעוררים ומכים.
למידה של איך המחלה-תופעה הזו מתנהגת
יש המון וריאציות איך זה קורה. זה יכול לבוא בגלים של תפקוד גבוה ואז של חוסר תפקוד. זה גם יכול להיות מלווה בסימפטומים נוספים.
זו מחלה שקופה. אנחנו מהצד לא באמת מבינים מה קורה בנפשו של הילד.ה. מה עובר עליו? איך נראים סימני אובדנות? מה מה הנורות האדומות שצריכות להעיר אותנו?
אני מבטיחה שמעצם הלימוד של הנושא, לא יקרה כלום. לא זה יהפוך את הילד.ה לאובדניים. הפרואקטיביות בלמידה תיתן לכם הרבה יותר כליים לעזור לו ולעצמכם.
לשנות תפיסות של בושה והסתרה
לשנות תפיסות מושרשות של בושה והסתרה. הם כשלעצמם מאיץ הדרדרות וגורם למוות.
תרבותית והסטורית אנחנו חשים בושה גדולה כשבן משפחה סובל מבעיות רגשיות (גם לא ברור מתי בעיות רגשיות עוברות להיות בעיות נפשיות, אבל זה נושא אחר).
אצל כולנו בתת מודע הקולטיבי, בעיות רגשיות-נפשיות קשורות עם שגעון וחייבים להסתיר את זה שלא יפגע בשם המשפחה, בשידוך ועוד. אנחנו לכאורה נאורים ומתקדמים ולא באמת יודעים למה, אבל בפועל אנחנו מסתירים ומתביישים. שלא ישימו עלינו סתיגמות שליליות.
תרבותית והסטורית אנחנו חשים בושה גדולה כשבן משפחה סובל מבעיות רגשיות (גם לא ברור מתי בעיות רגשיות עוברות להיות בעיות נפשיות, אבל זה נושא אחר).
אצל כולנו בתת מודע הקולטיבי, בעיות רגשיות-נפשיות קשורות עם שגעון וחייבים להסתיר את זה שלא יפגע בשם המשפחה, בשידוך ועוד. אנחנו לכאורה נאורים ומתקדמים ולא באמת יודעים למה, אבל בפועל אנחנו מסתירים ומתביישים. שלא ישימו עלינו סתיגמות שליליות.
זה נורא, כי המשמעות היא שהאדם לא מקבל את מה שהוא הכי זקוק לו – וזה תמיכה מהסביבה. כי הסביבה הרבה פעמים בכלל לא יודעת. גם בני המשפחה לא מקבלים את התמיכה וייעוץ הנדרשים להם כי הם משקיעים המון אנרגיה להסתיר ולשדר 'עסקים כרגיל'. היום אני מבינה עד כמה המעגל קסמים הזה מזין את עצמו לכיוון השלילי.
אין במה להתבייש, אין מה להסתיר. לא עשינו כלום. אנחנו צריכים עזרה.
אין במה להתבייש, אין מה להסתיר. לא עשינו כלום. אנחנו צריכים עזרה.
לנכוח
לפתוח את הלב ולהיות בנוכחות – וזה ממש קשה כי הנושא כל כך מפחיד, אז דבר ראשון אנחנו סוגרים את הלב שלנו כדי להגן עליו. התנתקות הרגשית וגם המחשבתית מאוד בעייתית ומגבירה את תחושת הבדידות התהומית שמתלווה לאובדנות.
"נכנסתי למצב הזה של הלחץ וסערת הרגשות של לפני שאני עושה משהו. בימים כסדרם הייתי תופס את עצמי איפשהו עכשיו ומתקשר למישהו. הייתי הולך בחדר לטלפון ומתלבט אם להטריד מישהו בזה עכשיו. ואז, באותה קפריזה שאני בוחר בה לפגוע בעצמי במצבים האלה, אני הייתי בוחר להתקשר למישהו. ואז אין אחורה. אבל אני לא חושב שאני אדבר עם מישהו עכשיו"…
הפסקה הזו מתוך מכתב הפרידה של איילון (8 ע') מאפשרת הצצה למה עבר עליו ברגעים הקשים של הלפני. הדילמה עד הרגע האחרון להתקשר או לא. ההחלטה לא והצעד שאין ממנו חזרה.
הפסקה הזו מתוך מכתב הפרידה של איילון (8 ע') מאפשרת הצצה למה עבר עליו ברגעים הקשים של הלפני. הדילמה עד הרגע האחרון להתקשר או לא. ההחלטה לא והצעד שאין ממנו חזרה.
רק אחרי מותו נחשפתי לעומק לעולם האובדנות, תנועת מש"ה הרימה בעבורי את המסך בין החיים 'הרגילים' לחיים של המתמודדים עם אובדנות.
בכאב אינסופי , הבנתי שהרצון למות הוא לא מתוך אידאילזיציה של נצחיות הנשמה, אלא מתוך רצון להפסיק לכאוב.
למדתי שמה שהכי נדרש במקום הכי כואב שאפשר, להיות שם בנוכחות פתוחת לב, לעזור להם להכיל את הכאב, לא להציע הצעות, לא לבוא עם פתרונות פשוט להיות איתם בתוך הבור. לא ידעתי את זה בזמן.
למדתי שמה שהכי נדרש במקום הכי כואב שאפשר, להיות שם בנוכחות פתוחת לב, לעזור להם להכיל את הכאב, לא להציע הצעות, לא לבוא עם פתרונות פשוט להיות איתם בתוך הבור. לא ידעתי את זה בזמן.
תמצאו גם אתם תמיכה לעצמכם
אף פעם אל תשארו עם זה לבד, תמצאו מי יכול לעזור לכם ולא רק למתמודד.ת.
כשהתחלתי להתנדב כמוש"ה לא ידעתי כמעט כלום, ולאט לאט הבנתי שמה שנדרש זה אחזקת ידיים משותפת, כי מרחב אובדני לא ניתן להחזיק לבד. לא המתמודד, לא הפסיכולוג, לא בני המשפחה, לא חברים אף אחד לא יכול ולא צריך להחזיק את זה לבד, נדרשת קהילה שמחזיקה ידיים יחד.
עם מי אפשר לדבר: * תנועת מש"ה: קהילה מונעת אובדנות וגורמי טיפול ברווחה הרשות המקומית או מילם
תזכרו שזה לא נגדכם
משפחות ובני זוג לעיתים חווים איומי התאבדות כמשהו אישי: "למה הוא עושה לי את זה?" כאשר לא מצליחים להבין את התהום הרגשית שבה נמצא האדם המתמודד, הרגש הטבעי הוא שזה נעשה נגדכם.
חשוב להבין: זה לא נגדכם.
האדם המתמודד נמצא במערבולת רגשית עמוקה ולא רואה אור בקצה המנהרה. זו המציאות שלו – לא מעשה מכוון נגדכם.
כאשר אתם לוקחים את המצב אישית ומציבים עצמכם במרכז, יכולת העזרה שלכם פוחתת. במקום לגייס אנרגיה לתמיכה, אתם מרגישים מותקפים והופכים פחות יעילים.
המצב קשה להכלה והבנת איך לעזור אינה פשוטה. אל תבזבזו את האנרגיה המועטה שנותרה לכם על תחושת פגיעה אישית – השקיעו אותה בתמיכה.
